המלכודת "בא לי/לא בא לי"

כשאנשים מתחילים בתהליך שינוי הרגלים או פיתוח יכולות סמויות שדורשות תרגול, מאד נפוץ שיגיעו למצב שיצטרכו להקדיש משאבים  כדי לעשות דברים שהם לא אוהבים ואפילו שהם שונאים לעשותם, למרות שהם אפשריים להם וגם מועילים כדי להגיע למטרות שהם בחרו לעצמם.

נכון שיש אנשים שאין להם שום בעיה לעשות 'מה שצריך', אבל יש אחרים שנעצרים מול דבר זה  כאילו הר מולם, כאילו הרעיון לעשות דברים שלא אוהבים או אין להם חשק לעשותם היה מסמל מין סוג של איבוד הבתולין  או משהו כזה , כאילו זה מהווה דבר משפיל או מביש.

יש גם שחושבים שלעשות משהו בלי חשק זה איבוד זמן שאין לקבלו שוב ושטוב הרבה יותר היה להשתמש בו  כדי להנות מהחיים.

אחרים חושבים שללכת כעיוורים אחרי החשק או הרצונות הוא הסמל הכי מהותי של חופש, התפתחות עצמית ויושר בהקשר לטבע העצמי של האדם, כאילו החשק והדברים שאנשים אוהבים תמיד מבטאים משהו בריא, טוב, נכון או מתאים.

אבל המצב לא היה יכול להיות שונה מזה. אם כך זה היה נכון, אם החשק היה משהו כל כך מושלם, בריא ואמין, לא היה צריך להתקיים החשק ששולט במכורי סמים, שמכיוון שהם כל כך מכבדים אותו, מביא אותם לבצע פעולות שהם בטח מקור לחרטה, לפעמים  אפילו אחרי רגע שהתבצעו. עוד דוגמה של תסכול מעשיית מה שמתחשק ולא מה שטוב : אדם שמחליט לרדת במשקל ומרגיש רע מיד לאחר שסיים לבלוע – או אפילו לפני זה-  חפיסת שוקולד, לגמרי לא מועילה לתכניות שלו.

אדם שלכוד במלכודת של 'לעשות מה שבא לו' ,זה כמו ילד עזוב שאין לו אף אחד שישקה אותו  באהבה מזינה, אף אחד שישקיע בהתפתחותו ויחייב אותו לעשות מה שצריך, לא רק מה שבא לו.

מתי שמישהו עושה משהו מתוך אהבה אותנטית, ללא תנאים ואינטרסים (כמו למשל אם מסורה שקמה אינספור פעמים, בלילות החורף, לטפל בתינוקה) החשק לא מהווה חלק מהמשוואה.

זה לגמרי לגיטימי לעשות דברים שאין לנו חשק, כדי להזין משהו יותר חשוב , שגם במקרה זה  אנו חשבנו ובחרנו בו לטובתנו.