לשחק מחוץ למסך

כשהייתי בגן הייתי חברה של כולם. הילדים שיחקו יחד ולא שמנו לב אם אחד שקט יותר, בוכה יותר, רוצה יותר, גבוה או נמוך יותר. לא ממש שינה לנו כילדים אם לאחד או לאחת הילדים היו העדפות כאלו או אחרות. שיחקנו עם מי וכמה שרק היה אפשר. והיה לנו כיף. מאוד.

גדלנו. התרחקנו. למה? התחלנו להתקשר רק באמצעות SMS, רק דרך מייל, ניוזלטר או מסנג'ר, רק דרך סנאפצ'אט או תמונות ערוכות.

פתאום שמנו לב לשוני, ההבדלים התגברו, הפערים גנבו את הפוקוס. בחרנו את החברים שלנו לפי תחומי עניין, תחביבים ומטרות דומות לאלו שלנו. מי שכמונו- אהבנו, מי שלא- פחות. השונה הפך שונא והאהבה הייתה ועוד איך תלויה בדבר. דבר שהשתנה באופן תדיר, לפעמים תוך מספר שעות בודדות.

הכרנו חבר'ה בתיכון, אחר כך בצבא ובלימודים. עם חלק שמרנו על קשר וחלק התאדו מפאת חוסר עניין ונושאים משותפים. החברויות קמו ונפלו על המשותף. פתאום כבר לא רצינו רק לשחק כמו בגן,  ולא היה מה שיחבר אותנו כל הזמן ויהיה חזק יותר מכל ההבדלים בינינו.

הפסקנו לרצות לשחק.

זה קרה מתי שהבנו שהחיים רציניים. שדורשים מאתנו לעבוד, ללמוד, להצליח בבחינות, לעשות רושם טוב, להיות מקובלים בחברה. להרגיש שאנחנו טובים רק אם יש לנו הישגים ולפחד כל הזמן מביקורת, דחייה ואכזבה. לולא כל אלו, היינו אותם ילדים שרוצים לשחק, אז ברור שהמשחקים היו מקבלים תפנית וצורה קצת שונה, אבל הגישה הייתה עומדת בעינה. כולנו משחקים ותמיד ביחד.

הרצון שלנו דוחף אותנו להתחרות זה בזה, להצליח ולגדול זה על חשבון זה במקום ביחד. החברה מקדשת את ההישגיות, התחרות. והמרפקים חויבו לעבוד שעות נוספות כדי לפלס על פני האחר את הדרך לפסגה המדומה. למה מדומה? כי היא לא פסגת האושר. אם כבר להיפך, מי שנמצא שם יעיד שהאושר רחוק משם הרבה יותר מאשר לפני ההגעה לשם.

המסר שאני רוצה להעביר הוא שכולנו עדיין אותם הילדים, שביחד יכולים ורוצים להיות מאושרים. לשחק ללא חשש, בביטחון ובשמחה ולחיות חיים מלאי שלווה ואהבה. זה תלוי בנו, בערכים שאנחנו מכתירים על ראשנו. אם שוב נתמקד במה שמשותף בינינו, נחזור אל הפשטות, אל הטוב שבלהיות יחד ובלהיות טובים איש אל רעהו, מתוך בחירה ולא מנאיביות ותמימות, נוכל לממש את זה ולהחזיר את החיוך אל הפנים.